موسی بن میمون موشه بن میمون

معنی کلمه موسی بن میمون موشه بن میمون

معنی واژه موسی بن میمون موشه بن میمون

معنیموسی بن میمون ( به زبانهای دیگر (( Mosheh ben Maimon (משה בן מימון)‎, called Moses Maimonides and also known as Mūsā ibn Maymūn (Arabic: موسى بن میمون‎), or RaMBaM (רמב"ם – Hebrew acronym for "Rabbi Mosheh Ben Maimon") )) در سال ۱۱۳۵ میلادی، در کوردوبا در اسپانیا زاده شد. وی ربی، پزشک، ستاره‌شناس، فیلسوف و دانشمند اسپانیایی یهودی بود. وی در سده‌های میانه، در مراکش، اندلس و مصر زیسته و افکار و آرای او در جهان غیریهودی نیز پراکنده شده‌است.منبع او از علمای بزرگ یهود است که در مورد او گفته اند: «از موسی (ابن عمران) تا موسی (ابن میمون) کسی مانند موسی برنخاسته است»

محتویات
نام

نام کامل ابن میمون به عبری موشِه بِن مَیْمون (عبری: משה בן מימון) و نام عربی او ابوعمران موسی بن میمون بن عبدالله القرطبی الإسرائیلی است. در مغرب‌زمین، او معمولاً با نام یونانی موسی میمونیدس (Μωυσής Μαϊμονίδης) شناخته می‌شود. البته تمام این نام‌ها به معنی موسی پسر میمون است. بسیاری از آثار یهودی، نام او را میمونی (מימוני) ضبط کرده‌اند. در بعضی کتاب‌های یهودی، ابن‌میمون رمبام(רמב"ם) خوانده می‌شود که مخفف ربی موشه بن میمون است.

زندگی

بخش از مجموعه

یهودیت
رده:یهودیت
یهود • یهودیت • اسباط
ارتودوکس • محافظه‌کار • اصلاح‌طلب
هریدی • حسیدی • ارتودوکس مدرن
فلسفه یهودی
اصول دین • منیان • کابالا
قوانین نوح • خدا • آخرت • مسیح در یهودیت
قوم برگزیده • هولوکاست • هلاخا • کشتروت• ده فرمان
صنیوت • صدکه • اخلاق • جنبش مسار
متون دینی
تورات • تنخ • تلمود • میدراش • توسفتا
آثار حاخامی • هاگادا • میشنا• باریتا
تور • شولحان عاروخ •
حماش • سیدور • زوهار •
شهرهای مقدس
اورشلیم • صفد • حبرون • تیبریاس
شخصیت‌های مهم
ابراهیم • اسحق • یعقوب
ساره • ربه‌کا • راحیل • لیه
موسی • دبوره • روت • داوود • سلیمان
الیاس • هیلل • شمای • یهودا هناسی
سعادیا گائون • راشی • اسحاق الفاسی • ابن عزرا • توسفتانویسان
یوسف آلبو • یوسف قارو • آشر بن یهیئل
بعل شم طوو • موسی بن میمون • فیلون اسکندرانی
اوادیا یوسف • موشه بن نحمان • موشه فینشتاین • العازر شاخ
زندگی یهودی
بریت • بنای مصفه • ازدواج
نیدا• عزاداری
نقش‌های مذهبی
حاخام • ربی
کاهن یهودی •
بیت دین • روش یشیوا
ساختمان‌های مذهبی
کنیسه • میکفا • هیکل سلیمان / خیمه‌گاه
مقالات مذهبی
شبات • تفیلین • زنان • سفر تورات• بدکن• قربانی
ختنه • ستاره داوود • منوره • شوفار
اربعمینیم • کیتل • کرتل • ید
نماز
نماز • شما • آمیدا •
قدیش •هولده
یهودیت و دیگر ادیان
مسیحیت • اسلام •
ادیان ابراهیمی • تکثرگرایی
مورمونیسم • "یهودی مسیحی" • دیگران
مطالب وابسته
انتقاد از یهودیت • یهودستیزی
یهوددوستی • یشیوا• صهیونیسم• یهودیان آمریکا•
فهرست دانشمندان و فیلسوفان یهودی
ن • ب • و
ابن‌میمون در سال ۱۱۳۵ در کوردوبا در اسپانیا زاده شد. سال تولد او مورد اختلاف است. شلومو پاینس، تاریخ تولد او را در سال ۱۱۳۸ دانسته‌است. ابن‌میمون در زمانی زاده شد که بسیاری آن را پایان عصر طلایی فرهنگ یهودی در اسپانیا پس از چندین سال سلطه مسلمانان دانسته‌اند. در کودکی، ابن‌میمون به مطالعه علوم و فلسفه پرداخت. مطالعات وی منحصر به آثار یهودی نبود، بلکه بسیاری از آثار فیلسوفان یونانی و نیز آثار فیلسوفان مسلمان را مطالعه نمود. ابن‌میمون پشتیبان عرفان دانسته نمی‌شود؛ او با شعر مخالفت کرد. پدرش میمون، به وی تورات و تنخ یهودی را آموزش داد که خود او را ربی یوسف بن میگاش آموزش داده بود.

پس از فتح کوردوبا در سال ۱۱۴۸ به دست مسلمانان از آفریقا، یهودیان اسپانیا سه گزینه در اختیار داشتند؛ روی آوردن به اسلام، مرگ و تبعید. خانواده ابن‌میمون به همراه اکثریت یهودیان دیگر، تبعید را اختیار کردند. در ده سال آینده، آن‌ها در جنوب اسپانیا، از شهری به شهر دیگر آواره شدند؛ اما سرانجام در شهر فاس واقع در مراکش شمال آفریقا سکنی گزیدند. در طی سال‌های ۱۱۷۶ تا ۱۱۷۸، ابن‌میمون شروع به نوشتن تفسیری بر میشنا کرد، رساله‌های کوتاهی در منطق و نیز در باب گاه‌شماری یهودی، و یادداشت‌های چندجانبه‌ای بر چند مبحث تلمود و هاگادا و نیز یک مجموعه احکام شرعی تألیف کرد.

ابن‌میمون در فاس زیرنظر یهودا کوهن ابن‌سوسن به کسب علم و دانش پرداخت و کار بر روی تفسیرش بر میشنا و نیز طرح‌های تحقیقاتی گسترده‌اش را ادامه داد. ابن‌میمون پس از کشته شدن استادش، فاس را ترک کرد و به عکا گریخت و چند ماه در آن‌جا ماند. سپس ابن‌میمون به همراه خانواده‌اش به سوی مصر حرکت کرد؛ آن‌ها مدتی در اسکندریه توفق کردند و سپس از آن‌جا به فسطاط رفتند. پیش از رسیدن به فسطاط، ابن‌میمون مدتی هم در اورشلیم توقف داشته‌است.

ابن‌میمون پس از مرگ پدرش، تحت حمایت مالی برادرش داوود، که در کار بازرگانی و خرید و فروش سنگ‌های گران‌قیمت و جواهرات بود، قرار گرفت. او در این مرحله، به نوشتن می‌پرداخت و رهبر جامعه یهود بود. پس از مرگ برادرش در اقیانوس هند، ابن‌میمون به طبابت روی آورد.

در فسطاط، ابن‌میمون به عنوان پزشک مخصوص سلطان صلاح‌الدین ایوبی و وزیرش افضل علی برگزیده شد؛ در جنگ‌های صلیبی وی ریچارد شیردل را نیز درمان کرد. او را از بزرگ‌ترین پزشکان عصر خود دانسته‌اند. ابن‌میمون تحت تأثیر بسیاری از متفکران مسلمان به ویژه ابن رشد و امام محمد غزالی بود.

وی در فسطاط مرد و در تیبریاس (در اسرائیل کنونی) به خاک سپرده شد. پسرش ابراهیم بن رمبام خود از دانشمندان برجسته یهود بود، که در دربار ایوبیان به پزشکی می‌پرداخت.

فلسفهٔ اسلامی

ابن میمون آشنایی گسترده‌ای با فلسفهٔ اسلامی داشت و شاگرد ابن الافلح، یکی از شاگردان ابوبکر بین صائغ بود. وی همهٔ آثار ابن رشد با به‌جز الحسّ و المحسوس مورد بررسی قرار داده بود. برخی از مسائلی که وی در کتاب دلالة الحائرین مطرح کرده همساز و هماهنگ با کتب فلاسفهٔ اسلامی است، تا آنجا که برخی گفته‌اند همچتان که محمد بن زکریای رازی را که به دین و مذهب پایبند نبود و نبوت را انکار می‌کرد را در زمرهٔ فلاسفهٔ اسلامی و «فیلسوف ری» می‌خوانند، موسی بن میمون را نیز می‌توان در زمرهٔ فلاسفهٔ اسلامی دانست.

وی در دلالة الحائرین اندیشه‌های متکلمان معتزلی و اشعری همچون ابوحامد غزالی، ابن باجه و ابن طفیل را مورد بررسی قرار می‌دهد. در این کتاب اشاره می‌کند که اصحاب ما - یعنی متکلمان یهودی - آنچه دریافت کردند از متکلمان معتزلی مسلمان بوده‌است.

آثار

آثار ابن‌میمون درباره قوانین خاخامی، نوشته‌های پزشکی و فلسفه یهودیت است. بیشتر نوشته‌های وی به زبان عربی‌است. هرچند میشناتوره به زبان عبری نوشته شده‌است. کتاب‌های او درباره یهودیت عبارت‌است از:

تفسیر میشنا (عبری: پیروش همیشنایوت)، به زبان عربی نوشته شده‌است. این متن یکی از نخستین تفسیرهای میشنا بدین شیوه‌است.
سفر همیصفوت
میشنا تورا
رساله شهادت
دلالةالحائرین: اثری فلسفی که با بهره‌گیری از شارحان بزرگ مسلمانِ ارسطو همچون ابن‌سینا و فارابی این کتاب را نگاشته‌است. ابن میمون همچون علمای مسلمان عقل و ایمان و علم و ایمان را با هم سازگار دانسته‌است؛ با وجود این، بسیاری از مطالب مهم فلسفه اسلامی معتزله و اشاعره را مورد انتقاد جدی قرار داده‌است. هدف اصلی این کتاب تطبیق دادن تورات با عقاید و آرای ارسطوست. در این کتاب ابن‌میمون تناقضات ظاهری بین تورات و عقل بشری را رفع نموده‌است. ابن میمون این کتاب را به زبان عربی و خط عبری نگاشته‌است.
مقاله فی سنة المنطق
پانوشت‌ها

↑ ממשה עד משה לא קם כמשה، ممشه عد مشه لا قم کمشه
↑ دینانی: ۱۳۷۶، صص ۳۵۰-۱
↑ همان
↑ دینانی: ۱۳۷۶، ص ۳۵۱
منابع

ابراهیمی دینانی، غلامحسین (۱۳۷۶)، ماجرای فکر فلسفی در جهان اسلام، جلد ۱، تهران: طرح نو.
دایرة المعارف بزرگ اسلامی، موسی بن میمون
انجمن کلیمیان تهران، هارامبام، موسی بن میمون
Wikipedia contributors, "Maimonides," Wikipedia, The Free Encyclopedia

پیوند به بیرون

متن کامل کتاب دلاله الحائرین
در ویکی‌انبار پرونده‌هایی دربارهٔ موسی بن میمون موجود است.
از زمان حضرت موسی تا موسی‌ابن میمون موسایی این‌چنین برنخواسته است

ن • ب • و
بزرگان فلسفه یهودی

ن • ب • و
دانش پزشکی در تمدن اسلامی
رده‌های صفحه: الهیدانان یهودیپزشکان مسلماندرگذشتگان ۱۲۰۴ (میلادی)زادگان ۱۱۳۵ (میلادی)فیلسوفان ارسطویی فیلسوفان سده‌های میانه فیلسوفان یهودی

قس عربی

أبو عمران موسى بن میمون بن عبید الله القرطبی (30 مارس 1135 - 13 دیسمبر 1204) المشهور بالرمبم (نوتریقون: הרמב"ם أی الحاخام موشیه بن میمون) واشتهر عند العرب بلقب الرئیس موسى. وُلد فی قرطبة ببلاد الأندلس فی القرن الثانی عشر المیلادی، ومن هناک انتقلت عائلته سنة 1159 إلى مدینة فاس المغربیة حیث درس بجامعة القرویین وسنة 1165 إلى فلسطین، واستقرت فی مصر آخر الامر، وهناک عاش حتى وفاته. عمل فی مصر نقیباً للطائفة الیهودیة، وطبیبًا لبلاط الوزیر الفاضل أو السلطان صلاح الدین الأیوبی وکذلک استطبه ولده الملک الأفضل علی. کان أوحد زمانه فی صناعة الطب ومتفنن فی العلوم وله معرفة جیدة بعلم الفلسفة یوجد معبد باسمه فی العباسیة بالقاهرة.
حیاته

وُلِد موسى بن میمون فی قرطبة سنة 1135 میلادیة، وتوفى فی القاهرة سنة 1204 میلادیة، واشتهر بأنه أهم شخصیة یهودیة خلال العصور الوسطى وهو من عائلة یهودیة شمال أفریقیة تحدیدا من المغرب اسمها عائلة الباز وهی عائلة یهودیة کبیرة وعریقة وذات صیت کبیر هاجر بعض افرادها إلى غزة وسوریا والاردن والعراق ومصر خلال عصور مختلفة والبعض الاخر انتقل إلى فلسطین. ولموسى بن میمون تصانیف شهیرة مکتوبة باللغة العبرانیة. وله أیضاً فی اللغة العربیة کتاب "دلالة الحائرین" طبع فی باریس من سنة 1865 إلى 1866م مع ترجمة فرنسیة وشرح باعتناء العلامة منک والکتاب یتناول توفیق التوحید مع الفلسفة. وله أیضاً فی اللغة العربیة کتاب الشرائع ترجمها إلى العبرانیة العلامة شالومن بن یوسف بن أیوب طبع جزء منه فی لایبسک سنة 1881م فی 63 صح فیها المتن العربی مع الترجمة العبرانیة مع ترجمة أخرى ألمانیة وشروح باعتناء العلامة بارتز.وله أیضاً مقالة فی تدبیر الصحة وکتاب فصول فی علم الطب استخرجه من مصنفات جالینس الیونانی.
هرب موسى بن میمون من موحدی الأندلس، إلى القاهرة: حیث کان یحکم الأمیر صلاح الدین – الذی حرر مدینة القدس بعد بضع سنین من الصلیبیین، ,وأعاد أکبر أجزاء البلاد (فلسطین) إلى حکم الخلافة مرة أخرى. وفی القاهرة تعلم موسى بن میمون السریانیة والیونانیة، وبعد سبع سنوات أصبح أستاذاً فی المدرسة التی أنشأها یهود مصر فی الفسطاط لتعلیم الدیانة الیهودیة والفلسفة والریاضیات والطب.
وقد عرف هذا العالم لدى العرب بأبی عمران موسى بن میمون عبید الله. وکان من أبرز تلامذته یوسف بن عقنین المعروف عند العرب بأبی الحجاج یوسف بن اسحاق السبتی المغربی، والذی اشتهر کطبیب وفلکی بارع، وکذلک سعدیا بن برکات.
عاش ابن میمون فی المحیط العربى والإسلامی، فقد تلقَّى العلم على ید ثلاثةٍ من العلماء المسلمین، حیث تلقَّى مباشرةً من ابن الأفلح ومن أحد تلامیذ ابن الصائغ.. وتلقى من ابن رشد بشکلٍ غیر مباشر، حین عکف -کما یذکر ابن میمون نفسه- على دراسة مؤلفات ابن رشد طیلة ثلاثة عشر سنة.
والمطالِعُ فی أحد أهم کُتب ابن میمون : دلالة الحائرین. لا یجد إلا صدى لأفکار فلاسفة الإسلام وعلماء الکلام - خاصةً الأشاعرة - ولذلک فحین ألَّف إسرائیل ولفنسون کتابه موسى بن میمون حیاته ومصنفاته وهو الکتابُ المنشور بالعربیة فی القاهرة سنـة 1936 م کتب الشیخ مصطفى عبد الرزاق مقدمة الکتاب فقال فیها : إن موسى ابن میمون یعدُّ من الفلاسفة المسلمین! ثم ذکر العدید من الأدلة المؤیدة لذلک.. وفى مقدمة تحقیقه لکتاب " دلالة الحائرین" یقول الدکتور/ حسین آتاى: إذا أخذنا فی الاعتبار أنَّ الشهرستانی قد عدَّ حنین بن إسحاق النصرانى، فیلسوفاً إسلامیّاً ؛ فإنه لاوجهَ للتفرقة بینه وبین موسى بن میمون الیهودی .. والدارس للثقافة الإسلامیة حین یقرأ کتابه "دلالة الحائرین" یرى أن موسى بن میمون حتى فی مناقشاته لنصوص التوراة، إنما یصدر عن فکرٍ وثقافةٍ إسلامیة، وأنه عندما ینتقد المتکلمین المسلمین یکون نقدُه لهم بأسلوبٍ خالٍ من الشدة التی ینتقد بها المتکلمون المسلمون بعضهم بعضاً، وأنه ینقد بنى دینه بشکلٍ أشد.. إذن، فأبن میمون یُعتبر فیلسوفاً إسلامیّاً.
وقد توفی موسى بن میمون سنة 1204 وهو فی السبعین من عمره.
أهم مؤلفاته:
مشناه توراه.
دلالة الحائرین.
اختصار الکتب الستة عشر لجالینوس.
المراجع

ابن مَیمون، موسى - موسوعة المورد، منیر البعلبکی، 1991
ابن میمون، أبو عمران موسى بن میمون - الموسوعة العربیة المیسرة، 1965
موسى بن میمون - الأعلام، خیر الدین الزرکلی، 1980
ع • ن • تفلاسفة العصور الوسطى
أوغسطینوس • بوثیوس ‏(en)‏ • الکندی • إریوجنا ‏(en)‏ • الرازی • الجاحظ • الفارابی • ابن مسرة • العامری • ابن مسکویه • إخوان الصفا • ابن الهیثم • أبو الریحان البیرونی • ابن سینا • ابن حزم • روسیلنیوس ‏(en)‏ • أنسلم من کانتربری ‏(en)‏ • الغزالی • برنارد من شارتریس ‏(en)‏ • عین القضاة الهمدانی • ابن باجة • هیو من سانت فیکتور ‏(en)‏ • جیلبرت دی لا بوریه ‏(en)‏ • أبلار • جرسونیدس • ابن ملکا • ریتشارد من سانت فیکتور ‏(en)‏ • ابن طفیل • موسى بن میمون • ألکسندر من هیلز ‏(en)‏ • ابن رشد • ابن سبعین • آلان دی لیل ‏(en)‏ • شهاب الدین السهروردی • موفق الدین عبد اللطیف البغدادی • ابن عربی • روبرت غروستست ‏(en)‏ • ألبیرتوس ماغنوس • أثیر الدین الأبهری • نصیر الدین الطوسی • زکریا القزوینی • روجر باکون • بونافنتور ‏(en)‏ • توما الأکوینی • هنری من غنت ‏(en)‏ • رامون لول • غودفری من فونتینس ‏(en)‏ • قطب الدین الشیرازی • جیلس من روما ‏(en)‏ • رشید الدین الهمذانی • فخر الدین الرازی • ابن تیمیة • دونز سکوتوس ‏(en)‏ • ولیام الأوکامی • نیکول أورسمه ‏(en)‏ • جان بوردان ‏(en)‏ • ابن خلدون • باسیلیوس بیساریون ‏(en)‏ • جمستوس بلیثو ‏(en)‏ • فرانشیسکو دی فیتوریا ‏(en)‏
تصنیفات: مغربیون یهودفلاسفة یهودأندلسیونموالید 1135موالید 529 هـوفیات 1204حاخامات


قس عبری

רבי משה בן מימון (מכונה גם בראשי תיבות - הרמב"ם, בערבית מוכר כמוסא בן מימון; ובלשונות אירופה כמיימונידס; נולד בשנת 1135, בקורדובה, ספרד - נפטר ב-13 בדצמבר 1204, כ בטבת דתתקס"ה, בפוּסטאט, מצרים), מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות: עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏. והוכתר בכינוי "הנשר הגדול". הרמב"ם החזיק במשנה רציונליסטית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף ורופא גם בתרבות הערבית והאירופית.
תוכן עניינים
ביוגרפיה



פסלו של הרמב"ם בקורדובה, ספרד
לידתו
הרמב"ם נולד בחליפות קורדובה, כיום ספרד. על תאריך הולדתו קיימות עדויות סותרות. בסוף פירושו למשנה כתב הרמב"ם: "אני משה בר מימון הדיין... התחלתי לחבר פירוש זה הספר ואני בן שלוש ועשרים שנה והשלמתיו במצרים ואני בן שלושים שנה שהיא שנת ט וע לשטרות" (‏). כוונתו שסיים בשנת אתע"ט למניין השטרות, המקבילה לשנת דתתקכ"ח ליצירה (1168). אם נולד שלושים שנה לפני סיום כתיבת הספר, הרי שנולד בשנת דתתצ"ח (1138). לעומת זאת, באיגרת המיוחסת לנכדו של הרמב"ם, רבי דוד הנגיד, נכתב שהרמב"ם נולד כ-3 שנים קודם לכן, בי"ד בניסן דתתצ"ה (1135). אמנם, האותיות ה וח באלפבית קרובות מאוד בצורתן, וייתכן שמדובר בפליטת קולמוס או בטעות העתקה באיגרת. משום כך, נהוג כיום על פי רוב לשלב את התאריכים תחת הקביעה שהרמב"ם נולד בערב פסח, י"ד בניסן דתתצ"ח‏ 1138 בעיר קורדובה שבספרד, שבה שימש אביו, רבי מימון הדיין, כדיין הקהילה.
שמו ומוצאו
משפחתו של הרמב"ם נקראה בשם משפחת בן עובדיה (בערבית: אבן עבד אללה), על שם אבי המשפחה הראשון ברשימות היחס של הרמב"ם, ר עובדיה דיין קורדובה. יש הממשיכים את שושלת היוחסין של הרמב”ם עד רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה, המתייחס לזרעו של דוד המלך. בין הרמב"ם לר עובדיה דיין קורדובה 7 דורות:
ר עובדיה הדיין
ר שלמה
ר עובדיה הדיין
ר יוסף הדיין
ר יצחק הדיין
ר יוסף החכם
ר מימון הדיין
הרמב"ם
בערבית הוא מוכר כמוסא בן מימון (موسى بن میمون), או בשמו הערבי המלא: ابو عمران موسى بن میمون بن عبد الله القرطبی الإسرائیلی, אבו עמראן‏ מוסא בן מימון בן עבדאללה אל-קרטבי אל-אסראאילי (איש קורדובה הישראלי). בלשונות אירופה מקובל לכנות את הרמב"ם Maimonides (מיימונידס), על שם האופן בו נכתב שמו ביוונית: Μωησής Μαϊμονίδης (מואיסיס מאימונידיס).
קורות חייו בצעירותו
את חינוכו והשכלתו רכש הרמב"ם מאביו רבי מימון הדיין, שהשפיע רבות על הגותו, וממורו המובהק‏‏ של רבי מימון - רבי יוסף אבן מיגאש, אשר שימש כדיין בקורדובה והעיד עליו הרמב"ם: "כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועומק שכלו בעיון עד אשר כמעט נאמר בו וכמוהו לא היה לפניו מלך במנהגו ובדרכו". הרמב"ם ראה עצמו גם כתלמידו של רבו של הר"י מיגאש - רבי יצחק אלפסי, הרי"ף. חרף הערצתו לרבותיו, הרגש הותך בכור ההתבוננות השכלית והוא לא נשא להם פנים ולימים לא היסס מלבקרם.
הצמאון של הרמב"ם לחכמה, יצרה חברות בינו לבין בנו של אבן אפלח האישביליי, חכם מוסלמי, והם למדו יחד מתמטיקה, רפואה ופילוסופיה. יחד עם לימודים אלה שקד הרמב"ם על לימוד התורה, הגה יומם ולילה בכתבי הקודש, בתלמוד, ובגאונים, ותוך זמן קצר יצא לו שם של עילוי נפלא שלא נראה כמוהו.
בשנת 1148, כשהיה הרמב"ם בן עשר, נאלצה משפחתו לעזוב את קורדובה שבספרד בעקבות פלישתם של האל-מֻוַוחִידוּן מצפון אפריקה ורדיפתם את יהודי האזור.
לאחר מסע נדודים שארך כעשר שנים, ניסתה המשפחה להתיישב בעיר פס שבמרוקו, אך גם שם לא האריכו ימי שלוותם, וכעבור חמש שנים נאלצו לעזוב את העיר, עקב הקנאות המוסלמית שהלכה וגברה, והפיכתה של מרוקו למקום סכנה עבור היהודים. מסורות מוסלמיות, השנויות במחלוקת בין החוקרים,‏ אף מספרות כי הרמב"ם אולץ להתאסלם למראית עין באותה התקופה מחמת גזרותיו של החליף עבד אלמֻאמִן ששלט בשנים 1130-1163; ההיסטוריון הערבי אבן אלקפטי (1172-1248), שהיה חברו הקרוב של יוסף בן שמעון, תלמידו‬ המובהק של הרמב"ם, מתאר כי במהלך אותם גזרות חי הרמב"ם כאנוס וקיים מצוות אסלאם מסוימות, כקריאת‬ הקוראן והתפילה, עד שהתאפשר לו לצאת למצרים ולחזור ליהדותו בגלוי.‏ גם‬‬ אבן אבי אֻצַיבִּיעה מספר ש"הראיס מוּסַי התאסלם במגרב, שינן קוראן ועסק בפִקְה"."‏
בפאס ככל הנראה כתב הרמב"ם את איגרת השמד, העוסקת בתגובה היהודית הראויה לתופעת השמד במרוקו ובספרד.
העלייה לארץ ישראל
בשנת 1165 הפליגו הרמב"ם ומשפחתו מסבתה (מרוקו הספרדית של היום), אל עכו שבארץ ישראל, בה התיישבו. הקהילה היהודית בעכו הייתה בימים ההם מהגדולות בארץ ישראל, וקיבלה בכבוד רב את משפחת הרמב"ם. רב העיר עכו, רבי יפת בן רבי אליהו, התקשר בקשרי ידידות עם הרמב"ם, ידידות שנמשכה גם לאחר שנים באמצעות קשרי מכתבים, ולבסוף על ידי מינויו של רבי יפת כאחד הדיינים בקהילת אלכסנדריה, שהייתה תחת מרותו של הרמב"ם כראש רבני מצרים. חמישה חדשים לאחר העלייה לארץ ביקרו הרמב"ם, אביו ורבי יפת בירושלים, שהו שם שלושה ימים והתפללו בהר הבית. משם הם נסעו לחברון, והתפללו במערת המכפלה.
את ביקורו בארץ מתאר הרמב"ם כך:

בליל אחד בשבת בארבעה ימים לחודש אייר נכנסתי לים, וביום שבת, עשירי לאייר שנת תתקכ"ה עמד עלינו נחשול שבים לטבענו והיה זעף גדול בים, ונדרתי עלי: שני ימים אלו אצום בהם ואתענה בהם.. ואצווה על בני לעשות כן עד סוף כל הדורות, ויתנו צדקה כפי כוחם... בליל אחד בשבת, ג ימים לירח סיוון, יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל. יום זה נדרתי שיהיה יום ששון ושמחה... וביום שלישי בשבת, ד חשוון, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו. ובאחד בשבת, ט בחודש חשוון יצאתי מירושלים לחברון, לנשק קברי אבותי במערה... ושני ימים אלו... נדרתי שיהיו יום טוב ותפילה ושמחה לה לאכילה ולשתייה... וכשם שזכיתי וראיתי בחורבנה כך אזכה אני וכל ישראל לראות בנחמתה, אמן.

– ספר חרדים, מצוות התשובה, פרק ג
מרכז חייו במצרים


בית הרמב"ם במרוקו
כעבור חמישה חודשים ירדה המשפחה והשתקעה במצרים, בשל הקושי להיאחז בארץ ישראל עקב הכיבוש הצלבני ומיעוט הפרנסה. תחילה התגוררה המשפחה באלכסנדריה, וכעבור שנים ספורות עקרה לפוסטאט, קהיר העתיקה. שם נשא הרמב"ם את בתו של ר מישאל הלוי בן ר ישעיהו החסיד הלוי אלתקא, חתנו של רבי דוסא בן יעקב, ושם גם נולד בנו היחיד, אברהם (1186 - 1238). כתבי יד רבים של הרמב"ם נתגלו בגניזה הקהירית שבפוסטאט. במצרים הוא אף הוכתר פעמיים במשרה "ראיס אל-יהוד" (=ראש היהודים) של יהודי מצרים, הפעם הראשונה עם הגעתו, והפעם השנייה בערוב ימיו, בשנים 1196–1204.‏
הרמב"ם שימש כמנהיג הדתי של קהילת קהיר, ובמשך שנים רבות התפרנס מהשקעת כספיו בידי אחיו, דוד, שהיה בעל ספינה וסחר באבנים יקרות‏; אך לאחר שנספה האח בטביעת ספינתו בשנת 1177 לערך, דבר שגרם לרמב"ם לאבל כבד וכתוצאה מכך נפל למשכב במשך שנה שלמה, נאלץ הרמב"ם להתפרנס מיגיע כפיו, והפך לאחד מטובי הרופאים בקהיר. את ידיעותיו הרפואיות שאב הרמב"ם מהספרות היוונית הקדומה, בעיקר מכתבי הרופא והסופר קלאודיוס גלנוס.
בשל מומחיותו הרבה ברפואה, החל הרמב"ם בשנת 1185 לשמש כרופאו של הווזיר אל-אלפצל, המשנה למלך, ומאוחר יותר אף של אלפאצל בנו של המלך צלאח א-דין. כתוצאה מכך בילה חלק ניכר מזמנו בארמון המלוכה. סיפורים עממיים רבים עוסקים בתקופה זו בחיי הרמב"ם, וברקעם נמצאים תככי החצר וקנאת השרים המוסלמים ברופא היהודי המצליח. על פי ההיסטוריון הערבי אל קיתי, סירב הרמב"ם לקבל תפקיד דומה שהוצע לו על ידי "מלך הפרנקים באשקלון", ריצרד הראשון, מלך אנגליה.
מלבד עבודתו בחצר המלך, העניק הרמב"ם מזור להמונים שצבאו על דלתותיו, יהודים ונכרים כאחד. המשורר הערבי אל-סעיד אבן סינא אלמולך כתב עליו:
"גלנוס ריפא את הגוף/ והרמב"ם גוף ונפש./
ידיעותיו קנו לו שם כרופא הדור/ הוא ידע לשכך את כאב הבערות/
לוּ באה הלבנה לידיו/ היה מרפא את כתמי פניה..."
השיטה שאומצה על ידי הרמב"ם בטיפוליו המקצועיים הייתה להתחיל עם טיפול פשוט, תוך שהוא משתדל לרפא על ידי תוכנית תזונה שנקבעה עוד לפני מתן תרופות. במכתב שמיען לתלמידו החביב יוסף אבן עקנין, שלמענו חיבר את מורה נבוכים, כותב הרמב"ם: "הנך יודע כמה קשה המקצוע הזה עבור מי שפועל במדויק ולפי המצפון, ועבור מי שקובע רק את אשר הוא יכול לתמוך בטיעון או בסמכות". במכתב נוסף, שהופנה אל שמואל אבן תיבון, הוא מתאר את תפקידו המקצועי המפרך, שמעסיקה אותו כל היום ולעתים קרובות בחלק גדול של הלילה.
עם זאת, במקביל לעבודתו הרפואית, אפשרה לו שקידתו הגאונית והבלתי נלאית להפיק יצירות מונומטליות, וכן לשמש כפוסק ומנהיג לקהילה היהודית. שמו יצא למרחוק ונשלחו אליו שאלות רבות בהלכה ובאמונה מכלל יהדות התפוצות. אחת הקהילות שעמדה עמו בקשר רציף הייתה יהדות תימן, שקיבלה על עצמה את הרמב"ם כפוסק וכמנהיג. בעקבות הפרעות הקשות שנערכו בתימן, כתב הרמב"ם את איגרתו המפורסמת אגרת תימן, בה הוא מדריך אותם בעקרונות האמונה. חלקם של יהודי תימן העריצו את הרמב"ם הערצה עזה ועל פי עדותו של הרמב"ן אף הוסיפו לנוסח הקדיש את שמו של הרמב"ם: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון".


מתחם קבר הרמב"ם בטבריה
מותו ולאחר מותו

ערך מורחב – קבר הרמב"ם
הרמב"ם נפטר בפוּסטאט (קהיר העתיקה) שבמצרים בכ בטבת דתתקס"ה (13 בדצמבר 1204) בגיל 66. המסורת אומרת שלפי דרישתו המפורשת "אל נא תקברוני במצרים" הועברה גופתו ממצרים לטבריה ובה אכן עומד ציון שמקובל כמקום קבורתו. בחלקה זו קבורים אף השל"ה הקדוש ורבן יוחנן בן זכאי. רבים הם הבאים לעלות על קברי גדולי היהדות הטמונים שם, אף שהדבר מנוגד לקריאתו "לא יפנה אדם לבקר הקברות".
בשנת 2009 נחנך בסמוך לקברו של הרמב"ם מרכז מבקרים חדש, מרכז מורשת הרמב"ם, המציג את פועלו.
תקופת חייו של רמב"ם על ציר הזמן

ציוני דרך עיקריים בחייו

ספריו וכתביו

כתבי הרמב"ם - רבי משה בן מימון
כתבים בענייני הלכה
פירוש המשנה • ספר המצוות • משנה תורה • תשובות הרמב"ם
כתבים פילוסופיים
מילות הגיון • מורה נבוכים
הקדמות לפירוש המשנה
הקדמה לפירוש המשנה • הקדמה לפרק חלק • הקדמה למסכת אבות - "שמונה פרקים"
איגרות
איגרת השמד • איגרת תימן • איגרת תחיית המתים
כתבים רפואיים
פרקי משה • קיצורי גלינוס • על שמות הרפואות • תשובות רפואיות
מקום נכבד תופסים ספרי הרמב"ם וכתביו בספרות התורנית. הרמב"ם היה האדריכל הגדול של ההלכה היהודית לדורותיה ואמן התִמצות והסדרנות. הוא הרבה להשתמש בעט הסופר אשר בידו וכתביו המרובים עוסקים בענפים שונים: ביאורים לדברי חז"ל, פסקי הלכה, פילוסופיה, רפואה, תשובות ואגרות לקהילות יהודיות שונות ועוד.
חיבורים מוקדמים
בבחרותו כתב הרמב"ם בשפה "רבנית" (עברית מתובלת בארמית) מספר חיבורים. חיבורים אלו נכתבו כטיוטות, והרמב"ם לא הספיק להגיהם ולהוציאם לאור; רובם אבדו, ונותרו רק שרידים מהם.
"פירוש הלכות קשות שבכל התלמוד" על רוב מסכתות התלמוד הבבלי.
"הלכות הירושלמי" - ספר המלקט הלכות מתוך התלמוד הירושלמי בדומה לחיבורו של הרי"ף על התלמוד הבבלי
קונטרסי השגות על הרי"ף בסוגיות בודדות בתלמוד.
"מילות ההיגיון" (או בשמו המלא והמדויק: "ביאור מלאכת ההגיון") - חיבור פילוסופי המרכז באופן נהיר ותמציתי את עיקרי הלוגיקה האריסטוטלית. הספר דן במשפט ובחלקיו, בהיקש והסקת מסקנות, במדע ובמטאפיזיקה. הספר נכתב במקור בערבית יהודית ותורגם על ידי משה אבן תיבון. יש המפקפקים בייחוסו של הספר לרמב"ם.
"מאמר העיבור" - על נושא עיבור השנה והלוח העברי.
פירוש המשנה

ערך מורחב – פירוש המשנה לרמב"ם
בגיל 23 (בשנת דתתקכ"א, 1161), בהיותו במרוקו, החל הרמב"ם בחיבור פירושו למשנה,‏ שכונה על ידי תלמידיו כתב אל-סראג (בערבית: "ספר המאור"). החיבור הוא פירוש מקיף ובהיר על כל מסכתות המשנה. בדרך כלל פירש הרמב"ם את המשנה לפי מסקנת התלמוד באשר לפירושה, ואף ציין את פסק ההלכה. לעתים נדירות ישנן סתירות בין פסק ההלכה שפסק הרמב"ם בפירוש המשנה, לבין פסק ההלכה שפסק בספר "משנה תורה". במקרים אלו מקובל להניח כי הרמב"ם חזר בו מדבריו בפירוש המשנה, ויש לסמוך על "משנה תורה" שנכתב מאוחר יותר בחיי הרמב"ם.
בתחילת פירוש המשנה כתב הרמב"ם הקדמה היסטורית, שבה הוא סוקר את השתלשלות התורה שבעל פה. בתחילת פרק חלק במסכת סנהדרין ישנו פירוש ארוך שזכה לשם "הקדמת הרמב"ם לפרק חלק", בה הוא מבאר את שלושה עשר עיקרי האמונה היהודית וענייני שכר ועונש. למסכת אבות כתב הרמב"ם הקדמה שזכתה לשם "שמונה פרקים לרמב"ם", בה סוקר הרמב"ם את מבנה נפש האדם, טעמי המצוות, תורת הנבואה, ידיעת האל ונושאים נוספים. שילובם של עקרונות הדת בפירוש לקודקס הלכתי מופשט לא היה מקרי. הרמב"ם מדגיש זאת בסוף פירושו למסכת ברכות, לאחר שהוא דן בהתאמה שבין הפילוסופיה והדת:

ועוד נדבר בקצת העניין הזה במסכת אבות, ואראך קצת מהסכמת בקיאי הפילוסופים לדברי הכתוב בכל העניינים, ואין זה מקום להביא שם הדבר הזה, לולי אשר כוונתי כשיבוא זכר דבר בעניין האמונה לבאר בו מעט, כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו

פירוש המשנה נכתב בערבית-יהודית, במשך שנות נדודיו של הרמב"ם,‏ ונחתם במצרים בשנת 1168 (דתתקכ"ח).‏
משנה תורה

ערך מורחב – משנה תורה
תפארת גדולתו, וגולת הכותרת של הגותו ההלכתית היא יצירתו המונומנטלית משנה תורה או כפי שנקראה בפי הרבים שהתקשו לקבל את נועזות השם "משנה תורה" כשני לתורה ובחרו בשם: היד החזקה (על שם י"ד, 14, הספרים שבחיבור). עוד בזמן חיבורו של פירוש המשנה, החל בכתיבת ספר המצוות (בערבית) כמפתח ותוכנית לחיבור המתוכנן. בספר זה מנה הרמב"ם באריכות ארבעה עשר שורשים המבארים איזו מצווה ראויה להימנות במניין תרי"ג המצוות, ועל פיהם ביסס את "היד החזקה".
בחיבור "משנה תורה" עסק הרמב"ם עשר שנים, מתחילת שנת דתתקכ"ח (1167) עד שנת דתתקל"ז (1177). בשלהי דתתקל"ח (1178) הוסיף הרמב"ם לחיבורו את החלק האחרון של הלכות קידוש החודש, שהיה אז כעין חיבור עצמאי. העתקתו ושכלולו של החיבור נמשכו עוד מספר שנים, ולפי מסורת אחת נסתיימו בכסלו דתתקמ"א (1180), אף כי במשך כל חייו לא פסק הרמב"ם מלהגיה ולתקן את חיבורו (כמו גם את פירושו למשנה). החיד"א בספרו "שם הגדולים" הביא אגדה בנוגע לכתיבת משנה תורה: "מצאתי כתוב בקונטרס ישן נושן אמר רבינו דוד הנגיד כי משנה תורה שחיבר זקנו הרמב"ם מתחיל בשם המפורש יסוד היסודות ועמוד החכמה, ומסיים כי מלאה הארץ דעה. ועוד אמר מפי רבינו אביו: כי עשר שנים היה יושב רבינו משה בחדרו ולא יצא מהפתח עד שסיימו, ובלילה שהשלימו בא לו בחלום רבינו מיימון אביו עם אדם אחר עמו ואמר לו רבינו מיימון אביו הנה לך זה משה רבינו ונבהל, ואמר לו באתי לראות מה שעשית וכשראה אמר יישר כחך."‏
בחיבור זה, המחולק לפי נושאים, קיבץ וסידר הרמב"ם את כל ההלכות שבתלמודים לפי נושאים ותת-נושאים, בעברית משנאית צחה, מדויקת ובהירה. מפעל אדיר זה דרש ידע עצום בכל מכמני התלמודים, הבנה מפליגה ויכולת של ברירת העיקר מהטפל ותמצותו במילים ספורות (פעמים רבות תוך תרגומו מארמית, שפת התלמודים). אף שבתחילה קמו עליו עוררים מבני דורו, בעיקר בשל העובדה שלא כתב את מקורותיו לספרו כנוהג המקובל, הפך ספר זה להיות עמוד השדרה של ההלכה היהודית לדורותיה, ונלמד בכל תפוצות ישראל. היקפם העצום של הנושאים הכלולים בו, הלכה והגות, מעשה וחזון, והמתח ביניהם יחד עם האחדות והסדר המאפיינים אותו - הם סוד קסמו של הספר, אשר מספר מפרשיו הישירים והעקיפים הדנים בהלכות הספר - עולה על אלפים רבים.
השם שבחר הרמב"ם לספרו - "משנה תורה" - מתבאר בדבריו בהקדמתו לספר:

לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם

עם יציאתו לאור של הספר הועתק פעמים רבות מכתבי יד ונתרבו בו השיבושים שהחמירו עם יציאת הדפוס, "תיקוני" חכמים, והשמטות הצנזורה הנוצרית. בימינו הודפסו כמה וכמה מהדורות שתוקנו על פי כתבי יד ודפוסים ישנים (במיוחד מהדורות הרב יוסף קאפח ומהדורת שבתי פרנקל בה נעשו השוואות בין כתבי היד הידועים, ובעיקר כתבי יד מתימן הנחשבים אמינים).
מהדורת פרנקל אף ההדירה בצורה מדעית את כל נושאי הכלים של הרמב"ם על פי כתבי יד מדויקים. כמו כן נתפרסמה מהדורה זו בעיקר בגלל "ספר המפתח" שבו צויינו מראי מקומות לאלפי ספרים הדנים בדבריו.
מורה נבוכים

ערך מורחב – מורה נבוכים


כתב יד תימני של מורה נבוכים, מהמאות ה-13-14
ציון דרך משמעותי ביותר הוא ספרו הפילוסופי-הדתי הידוע מורה נבוכים (בערבית: "דלאלת אל-חאירין"), שהפך לנכס צאן ברזל של הפילוסופיה היהודית. הרמב"ם החל לכתוב את החיבור, הכתוב בערבית, בשנת דתתקמ"ז (1187), וסיימו עד שנת דתתקנ"א (1191). בספרו זה, שנכתב במקורו עבור תלמידו - ר יוסף בן יהודה, מתווה הרמב"ם את הדרך לאדם "הדתי הנבוך", שעיונו התורני והפילוסופי אינם מתחברים בידיו למקשה אחת. ספר זה נכתב על ידי הרמב"ם לאחר שניסה לכתוב ספרי מחשבה במתכונת אחרת (ספר הנבואה וספר ההשוואה), שלא מצאה חן בעיניו בתוצאתה הסופית. מקובל כי הספר כולל את הספרים האלה בעריכה שונה, כאשר העניינים העמוקים מפוזרים בספר במעין צופן שרק המשכיל יוכל לחדור אל תוכו.
הספר "מורה נבוכים", כמו הגותו של הרמב"ם בכללה, הושפע במידה רבה מהתאולוגיה האסלאמית המכונה "כלאם", ובפרט מזרם המועתזילה, שדגל בהסברים לוגיים למצוות הדת ולמהות העולם, והסתייג מהסברים מיסטיים. "כלאם", כפי שמעיד שמה, שהוא תרגום לערבית של המונח היווני "לוגיקה", הייתה אסכולה ששאפה ליישב בין הפילוסופיה היוונית הקלאסית של אפלטון ואריסטו לבין עקרונות הדת המונותאיסטית. "מורה נבוכים" הוא מעין גרסה יהודית של הניסיון הזה, אלא שבניגוד לכלאם, שהכפיפה את מסקנותיה הלוגיות לעמדות הדת הקבועות מראש וקבעה על פיהן את הנחות היסוד שלה, ובדומה לפילוסופים מוסלמים מאוחרים יותר מהם הושפע, כדוגמת אבן באגה, עבד הרמב"ם בכיוון ההפוך והכפיף את פירושי הטקסטים המקודשים להיגיון. טענתו התאולוגית הייתה, שכיוון שמקור התבונה האנושית ומקור הטקסט המקודש הוא אחד - האל, לא תיתכן סתירה אמיתית ביניהם.
כתיבת הספר בערבית, שהייתה שפתם של מרבית יהודי העולם באותו הזמן יצרה צורך לתרגמו לעברית עבור יהודי אשכנז. הספר תורגם לעברית לראשונה בידי ר שמואל בן יהודה אבן תיבון מפרובנס. תרגום זה בוצע על־פי הנחיותיו של הרמב"ם עצמו, שכתב לו אף מכתב עם פירושיו לספר. תרגום זה היה לתרגום העיקרי במשך מאות שנים, והוא אף לווה בפירוש נרחב של המתרגם. במרוצת הדורות תורגם הספר למספר שפות (בעיקר אנגלית, גרמנית וצרפתית), ובנוסחים שונים. בתחילת המאה, כתב הרב יוסף קאפח תרגום מקיף הכולל פירוש מקיף לספר וזכה על כך בפרס ישראל. ב2002 תרגם פרופ מיכאל שוורץ את הספר לגרסה מודרנית בתוספת הערות המפנות למאמרים מחקריים.
איגרות הרמב"ם

ערך מורחב – איגרות הרמב"ם


כתב יד של כתבי הרמב"ם בערבית-יהודית באותיות עבריות
איגרות הרמב"ם הוא שם כולל לשורה ארוכה של איגרות ומכתבים ששלח הרמב"ם לאישים וקהילות שונות מימי בחרותו ועד לשנותיו האחרונות. המדובר באיגרות ומאמרים העוסקים בנושאים מחשבתיים-אמוניים וכן בנושאים אישיים או ציבוריים אחרים; מאות התשובות שהשיב הרמב"ם לשאלות הלכתיות, מכונסות תחת השם "תשובות הרמב"ם", או שו"ת "פאר הדור".
באיגרות המפורסמות שיועדו לציבור הרחב נכללות "איגרת השמד", "איגרת תימן", "איגרת תחיית המתים", ועוד. כמו כן, בקובצי האיגרות הללו ניתן למצוא גם תכתובות בין הרמב"ם לבין אישים בני תקופתו מכל רחבי העולם היהודי. מטבע הדברים, שמות האיגרות הללו לא ניתנו להן על ידי כותבן אלא הוענקו להן על ידי מעתיקים, מתרגמים ומדפיסים מאוחרים יותר. חלק מהשמות המקובלים כוללים רק את שם המכותב וחלקם רומז גם לתוכנה של האיגרת. כמו כן, יש כי לאיגרת אחת ניתנו במהלך הדורות שמות שונים.
מרבית האיגרות נכתבו במקורן בערבית יהודית, שפת הדיבור והכתיבה של הרמב"ם, אך חלק מהן נכתבו עברית במקורן, או בשילוב של שתי השפות. הפילוסוף והמתרגם שמואל אבן תיבון, בעצמו מכותב של הרמב"ם, תירגם כמה מכתבי הרמב"ם לעברית, בהם גם חלק מאיגרותיו, עוד בחייו של הרמב"ם.
ספרי רפואה
הרמב"ם, שנודע כרופא מומחה ומפורסם, כתב ספרות עניפה במדע הרפואה. בספריו דן הרמב"ם במגוון רחב של בעיות רפואיות: אסטמה, אלרגיה, טוקסיקולוגיה, סוכרת, רפואה מונעת, מיניות ועוד. ספריו מבוססים על ניסיונו העשיר ברפואה, על ספרי קודמיו ואף על חכמי התלמוד. עם זאת, באותם מקומות שחז"ל תלו תסמינים מסוימים בשדים ורוחות, משמיט הרמב"ם את דבריהם. ספריו הפכו לאבן יסוד בלימודי הרפואה בדורות שלאחריו.
בין המלצותיו הרפואיות של הרמב"ם ישנן רבות המקובלות עד ימינו: הצורך בהתעמלות, אכילה מסודרת ומתונה, הקפדה על שינה מספקת ועל היגיינה אישית, ועוד.
הרמב"ם כתב אחד עשר ספרי רפואה בשפה הערבית. חלקם תורגם לעברית (שהו"ל במהדורת זיסמן מונטנר), ללטינית ולשפות אחרות:
"קיצורי גלנוס" (או פתגמי גלנוס ("אל מוכתסרת")) - לקט מסודר מכתבי גלנוס. בספר זה ליקט הרמב"ם רק את המחלות ודרכי הטיפול שהוכחו ונוסו בהצלחה, והשמיט מידע ותיאורים שנראו לו לא הגיוניים ובלתי מבוססים.
"פירוש לפרקי אבוקרט" - לקט של תפיסות העולם של היפוקרטס, בעיקר בנושאי רפואה מונעת והיגיינה.
"ספר הקצרת" - חיבור בנושא האסתמה והטיפול בה.
"הנהגת הבריאות" - חיבור כללי בענייני רפואה. בספר זה פורס הרמב"ם את משנתו הרפואית ומרחיב על הקשר הפסיכוסומטי שבין מצבו הנפשי של החולה לבין תחושותיו הגופניות. בספר זה הוא מטיף לרפואה מונעת ולתפיסה הוליסטית. בנוסף הוא שולל בו אמצעי ריפוי של קמיעות, לחשים ושאר תרופות אליל.
"פרקי משה" - לקט של כ-1,500 הנחיות בריאותיות בכל ענפי הרפואה. הספר מבוסס בעיקר על משנתו של חכם הרפואה גלנוס. אך האחרון והארוך שבהם (המאמר החמישה ועשרים) מוקדש כולו לביקורת עקרונית ופראקטית על מורשת גלינוס. במיוחד חשובות הפסקות האחרונות בו, המעודדות את הקורא-המתלמד למחקר עצמאי ולביקורת חריפה נגד דעות קדומות ואמונות שוא. הוא כתב זאת חצי מאה לפני שרוגר בייקון כתב זאת.
"מאמר הטחורים" - חיבור בנושא מחלות דרכי העיכול, הטיפול בהן ומניעתן.
"על הסמים" - ספר העוסק בעיקר בטוקסיקולוגיה, בהרעלות ובהכשות נחשים.
"מאמר ההכרעה".
"מאמר המשגל" - הדרכה סקסולוגית לפי תפיסתו הרפואית. נכתב במקור עבור בנו של מלך מצרים.
"שמות התרופות" - לקט של כ-2,000 תרופות והתוויות רפואיות.
"על קץ החיים" - תיאור מפורט של גורמי תמותה שונים.
בחיבורו ההלכתי משנה תורה (בספר המדע, הלכות דעות, פרקים א-ו) כלל הרמב"ם מספר פרקים העוסקים ברפואה מונעת ובהתנהגות בריאותית נכונה המהווים תמצית של הדרכותיו הרפואיות לאנשים בריאים.
מתפיסותיו העקרוניות

שלילת ההגשמה
הרמב"ם דגל בשלילת ההגשמה (ממשות פיזיקלית, גוף) ושלילת התארים (תכונות חיצוניות; רגשות, לדוגמה) מהאל מכל וכל. רובו המוחלט של החלק הראשון מספרו מורה נבוכים נועד לטהר את המחשבה היהודית משתי תפיסות אלו. שלילת שתי תפיסות אלו נגזרת לדעתו מהפסוק "שמע ישראל ה אלהינו ה אחד", שכבר בתקופות קדומות היווה פסוק מכונן, וזו הסיבה שכה הרבה ללחום בהן ואף קבע את "ייחוד האל" ו"שלילת ההגשמה" לשניים משלושה עשר העיקרים שניסח. תפיסת גשמות האל הייתה נפוצה בקרב ההמון היהודי כמו גם אצל מיעוט מחכמי ישראל (דוגמה מפורסמת: ר משה תקו, בן תקופתו של הרמב"ם), ומפרספקטיבה של זמן ניתן לקבוע שמלחמתו של הרמב"ם בתפיסה זו נחלה הצלחה מוחלטת. התפיסה שעמה התעמת הרמב"ם בנושא תוארי האל רווחה הרבה יותר בקרב ההמון ובקרב החכמים, והצלחת הרמב"ם לגביה הייתה מועטה.
הרמב"ם הדגיש שיש לפרש את הפסוקים כך שביטויי ההגשמה אינם אלא לשון מושאלת, ושאת רבות מאגדות חז"ל יש לקבל שלא כפשוטן (בפרט אם הן סותרות ברובד זה את השכל), אלא להבינן כמשלים, בניגוד לרוב העם והחכמים בדורו.
כמו כן, שלל הרמב"ם אמונות כגון אסטרולוגיה, העלאה באוב או פעולות מאגיות אחרות. בניגוד לרמב"ן, שסבר שיש בדברים אלו אמת - אלא שהתורה אסרתם, סבר הרמב"ם שאלו אשליות ותעתועים, ואין בהם ממש. כך, לדוגמה, כתב במשנה תורה:

ודברים האלו כולן (הכוונה לפעולות מאגיות כגון כישוף או העלאה באוב), דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שיינהו אחריהן כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרה אותן – אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת.

– משנה תורה, הלכות עבודה זרה, פרק יא הלכות יז-יח
תורה ומצוות
הרמב"ם ראה באמונה באלוהים, יסוד עיקרי ביהדות אשר בלעדי אמונה זו, מאבד היהודי את יהדותו ונחשב כופר. מכך גם נגזרת עמדתו, כי התורה ניתנה מהשמים ישירות על ידי הבורא למשה רבנו, ומי שאינו מאמין בכך, הרי הוא כמי שהוציא עצמו מכלל היהדות.‏‏
הרמב"ם סבר שלכל המצוות יש גם סיבות וטעמים שיכולים להיות מובנים לנו, שהם בכללם הקניית השקפות נכונות, מידות טובות, וסילוק העושק והעוולה מהעולם. הוא אף הקדיש למעלה מעשרים פרקים ב"מורה נבוכים" לבניית שיטה מסודרת לטעמי מצוות רבים.
הרמב"ם ראה בסגנון החיים האידאלי חיי תורה ועבודה, חיים של תורה שיש עמה מלאכה, וכך ראה גם את עבודתו כרופא. יתרה מזאת, הוא ביקר בספריו קשות לומדי תורה שנסמכו על קופת הציבור, שעושים את התורה "קרדום לחפור בו" ואמר עליהם שהם מחללים שם שמים. עמדה זו של שלילת הפרנסה מתרומות הוא פסק להלכה ולא ראה בה הדרכה בלתי מחייבת, אלא איסור מן התורה: "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה - נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה, וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות."‏
את ייעודו הסופי של האדם, ראה בידיעתו את ה ובהפניית כל מעשיו למען השגתו את האלוהים. מדרגתו של אדם המפנה את כל מעשיו להשגת האלוהים, קרובה בתפיסת הרמב"ם למדרגת הנביאים.
את הנבואה ראה כדרגה העליונה ביותר שאליה יכול האדם להגיע, ואליה עליו לשאוף כל חייו. הגעה לדרגה זו היא באמצעות השכל. הנביא שנבואתו היא השלמה ביותר הוא משה רבנו, שבו ראה הרמב"ם מופת ודגל לכל הדורות.
הרמב"ם התנגד נחרצות לתפיסה הדטרמיניסטית (ובכלל זה שלל גם את האסטרולוגיה כהבל), וטען שלאדם יש יכולת בחירה חופשית לשנות את תכונותיו.
בריאות הגוף והנפש
הרמב"ם היה מראשוני המטיפים לרפואה מונעת. בספריו הרפואיים ואף ב"משנה תורה" הוא מדריך לתזונה נכונה והתעמלות. לרמב"ם הייתה ידיעה גם בפסיכולוגיה. אפשר לראות בו מראשוני הדוגלים ביהדות בטיפול פסיכולוגי. כפי שקבע ב"שמונה פרקים", שהחולה בנפשו שתכונותיו נוטות אל הקיצוניות, צריך להתייעץ עם החכם - רופא הנפש, שיעזור לו לאבחן את מצבו וייעץ לו כיצד לאזן את תכונותיו ולהגיע לשביל הזהב, באמצעות
انگلیسیmoses bin monkey moshe bin monkery
عربیموسى بن مونكي موشيه بن مونكري